ראש המועצה חבל אילות – דר' חנן גינת בטור אישי: מה עושה המדינה בשביל להגן על ההתיישבות לאורך הגבול המזרחי – גבול ישראל -ירדן.

ראש המועצה חבל אילות – דר' חנן גינת בטור אישי: מה עושה המדינה בשביל להגן על ההתיישבות לאורך הגבול המזרחי – גבול ישראל -ירדן.

בשבעה באוקטובר אנשי חבל אילות הפסיקו לעצום עיניים. למראה תמונות הטבח. ביישובי מערב הנגב, הסתכלנו אנחנו מזרחה אל הגבול הפרוץ עם ירדן והבנו את גודל האיום. היום כבר ברור לכולם שכאשר התשתית הפלילית של הברחות הסמים והנשק כל כך משומנת – השימוש באותה התשתית לפעילות טרור היא רק עניין של זמן. מדינת ישראל למדה בדרך הקשה שאין תרחיש דמיוני מדי. אנחנו לא משלים את עצמנו ועלינו להיות מוכנים לכל איום.

אמנם על הנייר מדובר בגבול שלום, אבל ארגוני ה"פרוקסי", שלוחיו של המשטר האיראני, לא מסתירים את תוכניותיהם ואת כוונותיהם לנצל את נקודות התורפה בגבולותיה של מדינת ישראל ודרכן לחדור פנימה. ונקודות התורפה האלה נמצאות ממש כאן אצלנו, בגבול הפרוץ לאורך הערבה.

עכשיו נותר לשאול מה עושה מדינת ישראל כדי למנוע עוד "שבעה באוקטובר". וזה, לצערי, עדיין לא מספיק. במציאות הנוכחית, ההתיישבות היא עדיין קו המגע הראשון עם האויב. ההגנה הראשונית על יישובי הערבה מבוססת על כיתות הכוננות ביישובים, שצוידו ואומנו ביתר שאת בשנתיים האחרונות.

במקרה של אירוע אמת, ברור לנו שנידרש להתמודד לבדנו עם האויב עד הגעת כוחות הצבא. במרחקים הגדולים מדובר בזמן לא קצר, שיתארך עוד יותר במקרה של אירועים מקבילים בגזרות אחרות.

שיתוף הפעולה שלנו עם מפקדי צה"ל בדרגי השטח הדוק ומצוין. ביטחון תושבות ותושבי חבל אילות והאזור כולו עומד לנגד עיניהם והם מקדישים את חייהם לשמירה והגנה עלינו, תושבות ותושבי הערבה.
את מה שכבר הבינו מפקדי האוגדה והחטיבות המרחביות, צריכים להבין גם במסדרונות קבלת ההחלטות אי שם בירושלים: על מדינת ישראל מוטלת האחריות להסיט תקציבים ולהשקיע כבר עכשיו בחיזוק ההגנה על ההתיישבות בגבול המזרחי, להוסיף כוחות קרקעיים ואמצעים טכנולוגיים ולהפעיל תוכניות מגירה לחיזוק כיתות הכוננות ביישובים.

אנשי חבל אילות בוחרות ובוחרים בכל יום לחיות בערבה, באקלים הקיצוני ובריחוק הרב משאר חלקי המדינה. הם מגשימים מדי יום ביומו את חלום ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, עד התלם האחרון. אני קורא לממשלת ישראל לפעול עוד היום ולאפשר להם לחיות את חייהם בביטחון ובתחושה אמיתית שיש מי ששומר עליהם.